יום חמישי, 30 במאי 2013 

השיבוש משתבש?

קלייטון כריסטנסן זכה לתהילה בעולם העסקים בזכות תיאוריית "החידוש המשבש" (disruptive innovation) שהגה. העקרון די פשוט, אפילו מסוג הדברים שעליהם אומרים "למה לא חשבו על זה קודם" (ואולי אפילו עשו זאת). באופן כללי, הטענה המרכזית של "החידוש המשבש" היא שאם מוצר חדש ממלא צורך שלא זכה למענה לפני-כן, ביכולתו ליצור שוק חדש שמחסל את הישן, אפילו אם בשלב הראשון איכות המוצר ירודה לעומת מה שהוא בא להחליף. הדוגמה הקלאסית לשיבוש כזה הוא ה-mp3 שפתח את עולם המוסיקה לשיתוף קבצים ולהורדות חינם, וכך כמעט חיסל את תעשיית המוסיקה המוקלטת, על אף העובדה שהאיכות המוסיקאלית שלו היתה ירודה בהשוואה לאיכות של המוסיקה על גבי תקליטורים.

בשנת 1997 כריסטנסן פרסם ספר בשם The Innovator's Dilemma שתיאר את הגישה שלו, וכמעט מיד עולם העסקים אימץ את הרעיונות שלו. בשנת 2008 כריסטנסן פרסם ספר נוסף – Disrupting Class – שבו הוא בחן כיצד החידוש המשבש יכול להשפיע על החינוך. באופן די צפוי הוא קבע שהתקשוב והלימוד המקוון הם הגורמים המשבשים. כמו שקרה בעולם העסקים, גם בחינוך הרעיונות של כריסטנסן הפכו לדעה הרווחת ולחוכמה המקובלת: כמעט כולם הסכימו שבעתיד הלא כל כך רחוק החינוך כפי שאנחנו מכירים אותו ישתנה באופן מהותי, והתקשוב הוא שיוביל את השינוי. לכאורה היום כולם מסכימים שהחינוך זקוק לשיבוש, וכמעט כל יזם חינוכי טוען שהשיבוש הרצוי הזה יגיע בזכות המוצר שלו.

אודרי ווטרס מכנה את הגישה הזאת "מיתוס". היא מדגישה שהמילה איננה רומזת שהגישה איננה נכונה, אלא רק שהגישה השתרשה בתודעת הציבור כך שכמעט אין מי שיערער עליה:
So when I say then, that “disruptive innovation” is one of the great myths of the contemporary business world, particularly of the tech industry, I don’t mean by “myth” that Clayton Christensen’s explanation of changes to markets and business models and technologies is a falsehood. (I have an MA in Folklore, not an MBA — so that’s part of it, for sure.)

Rather, my assigning “myth” to “disruptive innovation” is meant to highlight the ways in which this narrative has been widely accepted as unassailably true.
גם אם מדובר בדעה הרווחת, ווטרס איננה משוכנעת שגישת החידוש המשבש תקפה בחינוך. היא מביאה שתי תחזיות של כריסטנסן ושותפיו בנוגע עתיד החינוך:
אבל מול הנבואות כבדות המשל האלה, יש, כנראה, סימנים שהשיבוש המצופה לא יהיה עד כדי כך גורף. החודש המכון שכריסטנסן מנהל פרסם מסמך חדש, ובמסמך הזה אפשר לזהות נסיגה מסויימת (ואפשר לטעון "משמעותית") מהתחזיות הגורפות של העבר. עכשיו כריסטנסן מוסר לנו שהלמידה המקוונת לא יכבוש את החינוך בעתיד הנראה לעין. במקום זה, המודל הרווח הוא מודל של תערובת, של למידה היברידית, המשלבת למידה מקוונת עם למידה פיסית בבית הספר:
The models of blended learning that follow the hybrid pattern are on a sustaining trajectory relative to the traditional classroom. They are poised to build upon and offer sustaining enhancements to the factory-based classroom system, but not disrupt it.
ואם זה איננו מספיק ברור, קצת יותר מאוחר במסמך מצהירים:
Although traditional and hybrid classrooms are poised for disruption, we do not see brick-and-mortar schools falling by the wayside any time soon.
כריסטנסן ושותפיו מסבירים ששיבוש של ממש מתרחש כאשר הצרכן מוצא מוצר חדש וזול יותר שעונה על צרכיו, אך מה לעשות וברוב המקרים ה-"לקוחות" של החינוך אינם "צרכנים". כך או כך, קשה לא להסיק את המסקנה שהמודל ההיברידי החדש הוא נסיון לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. הרי החידוש המשבש של התקשוב והלמידה המקוונת היתה אמורה לשנות את החינוך ללא הכר. עכשיו אומרים לנו שהמודל ההיברידי הוא בעצמו השיבוש, ואיכשהו מתעלמים מהעובדה הפשוטה שאם בתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם אינם נעלמים, לא מדובר בשינוי גורף. ווטרס מסכמת את השינוי בגישה של כריסטנסן:
Like so many millennialist entities faced with the harsh realities of faltering predictions, the Innosight Institute (now under its new name) offers a new prediction.
בכל תחום יש תחזיות שאינן מתממשות. אין זה צריך להפתיע שלפעמים יש צורך בהערכות מחודשת שמתאימה את התחזיות למציאות החדשה. אז מה אם התחזיות של כריסטנסן היו קצת מנופחות מדי – ספק אם זה מצדיק כתיבת מאמרון. לכן, חשוב להבין שזה איננה סתם מקרה של טעות בתחזית. ווטרס מיטיבה להסביר למה:
But, let's be clear, the organization doesn't just predict the future of education. The Clayton Christensen Institute does not just offer models -- business models -- for the future. It does not simply observe an always changing (education) technology market. It has not simply diagnosed the changes due to technological advancements. It has not simply prophesied or predicted what future outcomes might be.

It's written a best-selling book (or two) about disruptive innovation. It has actively lobbied governments for certain aspects of its agenda (its mythology?), becoming a vocal proponent for its particular vision of a disrupted and innovative future. The Clayton Christensen Institute is a member of ALEC, for example, a corporate lobbying organization whose education initiatives include writing and pushing for legislation that enables the outsourcing of education to for-profit, online education providers and that eases the restrictions of entry to the market of the very virtual schools.
כריסטנסן ושותפיו אינם רק בונים מודלים של שינוי. הם מעודדים את החידוש המשבש שכריסטנסן זיהה וקידם כמודל שלדעתם מתאים לשינויים שצריכים להתרחש בחינוך. אפשר להגיד שהם אינטרסנטים כלפי השיבוש, וכפי שווטרס מציינת, הם אפילו חברים בשדולה שמקדמת חקיקה שסוללת את הדרך לגופים למטרות רווח לחדור לתוך החינוך. יש מידה לא קטנה של יוהרה באנשי עסקים שמבקשים להעתיק את המודלים שלהם לעולם החינוך, והיוהרה הזאת בולטת עוד יותר כאשר הם רואים שהמודל שלהם כבר איננו משקף את המציאות, אבל עדיין עושים שמיניות על מנת להראות שהוא בכל זאת תקף. מה לעשות – קשה לא להנות מכך שהשיבוש שלהם משתבש.

--     --     --

לאחרונה אני מרבה לצטט את אודרי ווטרס. אני משוכנע שהיא בין האנשים המעניינים והחשובים שכותבים על התקשוב בחינוך היום. אני בטוח שאמשיך לצטט אותה. אבל אני שמח להמליץ לכל מי שקורא את הבלוג הזה (אם יש לו בכלל קוראים) לגשת ישירות לבלוג שלה. כדאי מאד לקרוא את הדברים שהיא כותבת – גם אלה שאינני מצטט.

תוויות: ,

יום ראשון, 26 במאי 2013 

מילה (על פי רוב) טובה

תלונות רבות גדשו את הבלוג הזה לאחרונה, כך שהגיע הזמן למילה טובה. הפעם ראיתי לנכון לציין משהו שבעיני ממחיש היטב את היכולת הלימודית של הרשת. לא מדובר בכלי חדש, או באתר מלא הדרכות הוראתיות טובות. נדמה לי שמה שאני מציין הוא הרשת עצמה, או ליתר דיוק, שימוש מיטבי בה. אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש "הגיוני" ברשת, שימוש שצריך להיות מובן מאליו, אם כי משום מה השימוש ההגיוני הזה איכשהו מצליח לעתים קרובות מדי להתחמק מאיתנו. לפעמים, במרדף אחרי החדש והמקורי, אנחנו שוכחים שביסודו של דבר האינטרנט הוא אמצעי קשר נפלא, ושהקשר הזה יכול להיות הבסיס ללמידה של ממש.

לפני שבועיים, אחרי שהות של יותר מ-140 ימים בחלל, כריס הדפילד, מפקד תחנת החלל הבינלאומית, חזר לכדור הארץ. במהלך שהותו הדפילד נעזר ב-Twitter וב-YouTube כדי לדווח על החיים בתחנת החלל. באמצעות התקשוב הוא ערך מפגשים עם בתי ספר בהם הוא ענה על שאלות של תלמידים. בדיווחים האלה הוא היטיב להמחיש את החיים בתנאים של העדר כוח משיכה עבור אלה מאיתנו שנבצר מאיתנו לנסוע לחלל (שזה כמובן הרוב המכריע של האנושות). מי שעקב אחר הדיווחים של הדפילד זכה לחוות, ולו בטיפה, את החוויה של השהות בחלל, וגם להבין קצת מהמדע מאחורי השהות שם. כמעט מיליון אנשים עקבו אחרי הדפילד ב-Twitter, וגירסת הכיסוי שלו ל-Space Oddity של דייוויד בואי קיבלה (עד עכשיו) כ-15 מיליון צפיות. לאור זה, הדפילד בוודאי איננו זקוק להפצה הזעירה שאני יכול לספק לו.

אני מתייחס כאן לפעילות התקשובית של הדפילד מפני שאני חושש שאנחנו נעשים אדישים לפלא המדהים הזה – שאנחנו יכולים, בזמן אמת, להשתתף בחוויה האדירה הזאת. לפני 44 שנים ישבתי בבית, יחד עם אבי, מול טלוויזיה שחור-לבן, וצפיתי בצעדים הראשונים של ניל ארמסטרונג על הירח. היה נראה שכל העולם צפה יחד איתנו באירוע המרגש הזה. אבל מאז היינו עדים להישגים רבים בחלל (ולמרבה הצער, גם לאסונות) וההתרגשות כלפי השהות בחלל נמוגה. גדולתו של הדפילד נמצאת בכך שהוא הצליח לעורר שוב את ההתעניינות, ואת ההתרגשות, מחדש.

אישית, נהנתי במיוחד מסרטון קצר שבו הדפילד מכין כריך (על בסיס של טורטיה), וזה משום שמדובר במטלה די פשוטה שבתנאים של העדר כוח משיכה הופכת למורכבת מאד. אבל הדפילד תיאר רשימה ארוכה של פעולות אחרות, וענה על שאלות רבות בשידוריו עם תלמידים, כך שכל אחד יכול לבחור את הקטע האהוב עליו. אולי הדבר הבולט ביותר בכל סרטוני ה-YouTube של הדפילד הוא היכולת שלו להפוך את החלל למשהו שאנחנו, על פני כדור הארץ, יכולים לחוש.

כמובן שלא מספיק שהדפילד דיווח – היה צורך בערוצי תקשורת שיעבירו את המפגשים שלו עם תלמידים לציבור רחב יותר. סוכנות החלל הקנדית דאגה לכך על הצד הטוב ביותר, עם מאות סרטונים קצרים שעלו ל-YouTube. כמו-כן, בנו של הדפילד טיפל בערוץ ה-Twitter שלו. צילומים רבים של המראות המרהיבים שהדפילד ראה מהחלל, יחד עם ההערות שלו על מה שהוא ראה, עלו ל-Flickr. דייוויד סוזוקי הפיק תכנית טלוויזיה בת 45 דקות על הדפילד עבור רשות השידור הקנדית ובסרטון אפשר להתרשם שלא מדובר רק בטכנולוגיית תקשורת, אלא גם באדם מיוחד שראה במסירת החוויה שלו אלינו, הנשארים על כדור הארץ, שליחות.

באופן די הגיוני עיקר הדיווחים של הדפילד עסקו במדע ובטכנולוגיה של השהות בחלל (אם כי המסר של הצילומים שהוא שיגר לכדור הארץ היה שהעולם שלנו יפהפה ושעלינו לשמור עליו). אבל הוא נגע גם באמנויות. בווידיאו-צ'ט האחרון שלו לפני החזרה לכדור הארץ הוא שר יחד עם תלמידים, והדגיש את החשיבות של לימוד המוסיקה בבתי הספר. בין היתר הוא אמר:
Music opens doors and music stimulates the brain ... It's a wonderful, applicable skill that only makes you a more capable human.
ועם כל ההתלהבות שלי מההזדמנות לחוות את החלל דרך הדפילד, אני מוצא את עצמי שואל האם מיליון עוקבים ב-Twitter ומיליוני צפיות בסרטונים השונים שעלו ל-YouTube הם באמת הישג. זאת אומרת – למה לא עשרות מיליוני צפיות? היה נדמה לי שהדפילד העניק לבתי הספר ברחבי העולם הזדמנות לימודית נפלאה. כיצד קרה שלא כל מורה למדעים (ומבחינתי, גם למתמטיקה, ולהיסטוריה, ולאזרחות, ועוד) לא פתח כל שיעור עם הצצה לתוך מה חדש בתחנת החלל? למה מיליוני מורים לא שאלו כל בקר מה אפשר ללמוד מהדפילד היום? הבטחתי שהפעם אכתוב מילה טובה, ונדמה לי שהראיתי שהרשת מעניקה לנו חוויות לימודיות נהדרות. ובכל זאת, עלי להודות שכדי להפיק את המרב, לא מספיק שיהיה לנו אסטרונאוט שרוצה לחלוק איתנו את חוויותיו בחלל – אנחנו זקוקים גם למערכות חינוך שמבינות איזה אוצר נופל לידיהן.

תוויות:

יום ראשון, 19 במאי 2013 

בסך הכל, עוד נביחה ... אבל לא מיותרת

משום מה, אני מתקשה לכתוב את המאמרון הזה. התחלתי אותו לפני שבועיים, וכל פעם שאני חוזר אליו כמעט כל מה שאני מצליח לעשות הוא לעדכן את הזמן שעבר מאז פרסום המאמרונים שאליהם אני מתייחס. בזמנו כתבתי "לפני שבוע", ובהמשך ציינתי "לפני שבועיים", ועכשיו, בתקווה שאכן אצליח להקליק על "פרסם", יופיע "לפני כשלושה שבועות". אפשר לזקוף את הדחייה הזאת לחשודים הרגילים – לחץ בעבודה, חג, עיסוקים משפחתיים. אפשר גם לחשוב שאם אחרי זמן ממושך אינני מצליח לסיים את הכתיבה אולי זה סימן שהנושא איננו כל כך חשוב, או ראוי להתייחסות. אבל נדמה לי שהסיבה אחרת, וקשורה לתחושה שלי שכמעט כל המאמרונים שהתפרסמו כאן לאחרונה בוכים על הכיוון שבו התקשוב בחינוך מתפתח. הרי אפילו אם הכיוון הזה הוא בניגוד כמעט מוחלט לכיוון הרצוי בעיני, אין זה בהכרח אומר שיש טעם שוב ושוב לכתוב את זה. אם הבלוג הזה הופך להיות הכלב שנובח על השיירה שעוברת, אז התוצאה המשמעותית היחידה היא שאני נעשה צרוד. לנביחות, הרי, אין שום תועלת. אבל בכל זאת נובחים, נכון?

כך לא רק אני עושה, אלא גם כמה מהבלוגרים שאני הכי מעריך. אודרי ווטרס, למשל. לפני כשלושה שבועות ווטרס פרסמה את הטקסטים של שתי הרצאות שלה – טקסטים שנותנים ביטוי קולע ביותר למצב העגום של התקשוב בחינוך היום.

ההרצאות של ווטרס הן משני כנסים – הראשונה בסוף אפריל במסגרת של הרצאות TED עצמאיות בניו יורק המוקדשת לחינוך (TEDxNYED), והשנייה מתחילת מאי בכנס על חדשנות בתקשוב החינוכי שנערך באלברטה שבקנדה. ההרצאות עסקו בהיבטים שונים של התקשוב החינוכי, אבל ביחד הן מהוות כתב אישום חריף על הכיוון הנוכחי של התחום.

בהרצאה הראשונה ווטרס מתארת את ההתקדמות הרבה בתחום הרובוטיקה, ו-"הבינה המלאכותית". היא מציינת שהיום כמעט בכל תחומי החיים יש רובוטים שמסוגלים לבצע פעולות שלא מזמן נחשבו לפעולות של בני אנוש בלבד. בחינוך היא מציינת שהיום יש רובוטים ש-"קוראים" עבודות של סטודנטים ומסוגלים להעריך את העבודות פחות או יותר כמו שקוראים אנושיים היו מעריכים אותן. (לפני שנה כתבתי על הנושא הזה.) ווטרס מהרהרת אם אנחנו בכלל שואפים לקריאה רובוטית של עבודות, או ל-"הוראה" באמצעות רובוטים באופן כללי:
We have reached the level where we can train robots to beat Ken Jennings at Jeopardy and to recognize all the anatomical differences in chickens’ bone structures, but are we able to recognize and cultivate differences elsewhere – oh say, the cognitive differences and intellectual capacities in humans, in students?

In other words, can we build and train robots to help us – in all of our uniqueness – learn? What sort of standardization, what sort of differentiation would that entail? More testing, more data-gathering?

And this is the more important question: even if we can build automated instructional software, do we want to? Why?
שאלת ה-"למה" אכן נחוצה מאד, אם כי נדמה שהשאלה הבסיסית הזאת איננה עולה מספיק אצל הגופים שמקדמים את התקשוב בחינוך היום. ווטרס, כמובן, איננה רק "שואלת" – התשובות שלה מופיעות אמנם עם סימני שאלה אחריהן, אבל ברור לה שהכיוון הנוכחי מוטעה: הוויתור על הייחודיות של הלומד לטובת סטנדרטיזציה איננו הכיוון הרצוי. היא ממשיכה להרהר:
And what are the implications of automating the teaching and learning process? Why does efficiency matter so much? Why do we want the messy and open-ended process of inquiry standardized, scaled, or automated? What will all of this artificial intelligence drive us to do about human intelligence?
מה שבמיוחד עצוב בתמונה שווטרס מציירת הוא שלפני עשור התחושה הרווחת היתה שהתקשוב דווקא מסוגל לשרת את הייחודיות הזאת שכעת הולכת לאיבוד. כאשר האינטרנט פרץ לתוך הסביבה החינוכית חשנו שאנחנו משתחררים מהתפיסה של "מכונות הוראה". במקום זה דיברנו על הנגשת המידע לתלמיד כך שיוכל לעצב את הלמידה של עצמו. בהמשך, אימוץ כלים של Web 2.0 עוד חיזקו את הכיוון הזה. היום הכיוון הזה נראה כמו סטייה קצרה מהמצעד הבלתי-נפסק של הטכנולוגיה בחינוך לקראת איסוף יותר ויותר נתונים על מנת לעצב סביבה יעילה שבה התלמיד מפנים את מה שהמערכת מחליטה שהוא זקוק לו.

בהרצאה הראשונה הזאת ווטרס בוחנת את הנושא של הוראה (והערכה) באמצעות רובוטים על מנת לשאול האם לכך אנחנו פיללנו. ברור, כמובן, שמבחינתה התשובה היא "לא". בעיניה, חינוך צריך להיות משהו אחר. ברור לה שאם אנשי חינוך בעלי חזון הומניסטי לא יעצבו את השימוש בתקשוב בחינוך, מישהו אחר יעשה זאת:
It’s clear that building teaching machines has been a goal in the past. But that doesn’t mean that doing so is “progress.” What is our vision for the future? Either we decide what these new technologies mean for us — what our ethical approach to technology will be — or someone else will.
לאור העובדה שההרצאה הראשונה של ווטרס עוסקת בחזון, אולי טיפה מוזר שההרצאה השנייה עוסקת בהיסטוריה. הרי, כדי לממש חזון צריכים להביט קדימה. אבל בעצם, אין זה צריך להפתיע – הדרך שבה אנחנו מספרים את ההיסטוריה של החינוך, ושל התקשוב בחינוך, משפיעה באופן ישיר על כיצד אנחנו יכולים להמשיך להתפתח. ווטרס מתייחסת להיסטוריה הקצרה של ה-MOOC ומראה שהסיפור כפי שמרבים לספר אותו מתעלם מהתרומה של אנשי חינוך קנדיים, והתפיסות הקונקטיביסטיות (connectivist) שהנחו את האנשים שיצרו את קורסי ה-MOOC הראשונים. אבל הביקורת שלה איננה רק כלפי ההיסטוריה של ה-MOOC:
More broadly too, we’re witnessing a retelling of the history of education and education technology that eliminates contributions from almost all educators, researchers, and theorists, particularly those outside of elite US institutions (namely Stanford, Harvard, and MIT) and outside of the US.
חשוב לדעת (כמעט כתבתי "לזכור", אבל לא קשה להבין שהזכרון ההיסטורי של הרוב המכריע של האנשים שמתלהבים מהאקדמיה של קהאן קצר מאד) ששנים לפני שסלמן קהאן זכה לתהילה בעקבות הפרסום דרך ביל גייטס, אפשר היה למצוא "חומרי למידה" רבים ברשת. חומרים אלה הועלו על ידי גופים רבים, חלקם תרומות של מוסדות להשכלה גבוהה שבחרו לתרום המחשות לימודיות טובות למי שירצה להשתמש בהן. לצד ההמחשות הרבות האלו היו גם פרויקטים רבים, כולל כאלה שקישרו בין כיתות שונות, או הזמינו תלמידים לעקוב אחרי פעילות מדעית של חוקרים, ועוד הרבה. כמו-כן, רבים מהגופים שהעלו חומרים ו/או פעילויות עשו זאת ללא כוונות רווח.

שוני אחד משמעותי בין הפרויקטים המוקדמים האלה לבין היזמויות הפופולאריות של היום כמו האקדמיה של קהאן הוא כמובן העידוד הרב שהפרויקטים החדשים מקבלים מתורמים וממשקיעים רבי השפעה. אבל חשוב לשים לב להבדל משמעותי נוסף – חלק גדול מהפרויקטים המוקדמים ניחנו בפתיחות מרבית. הם ביקשו לאפשר לתלמידים לחקור, לעורר את סקרנותם. בפרויקטים של היום סיום התהליך נקבע מראש – רכישת ה-"ידע" שהמערכת החליטה שצריכים לרכוש.

אימוץ פרויקטים חדשים ונוצצים והשכחת הנסיונות היפים שקדמו להם אופייני לכל הקשת החינוכית, מבתי הספר היסודיים ועד להשכלה הגבוהה. ווטרס מביאה כדוגמה פרשת הפיטורין של נשיאת האוניברסיטה של וירג'יניה לפני שנה:
When the Board of Visitors at the University of Virginia voted to fire President Teresa Sullivan last summer, for example, it was not because of something they’d read in academic research journals; it was apparently not due to conversations they’d had with the university’s education technology experts or its professors or its students. The Board were moved by the news, by the mainstream media — they cited op-eds by David Brooks and articles in The Wall Street Journal as their rationale for why the university under Sullivan’s leadership was moving far too slowly. And in doing so, the Board of Visitors ignored all the innovative digital projects that were already occurring on the UVA campus – many that might have fit their narrative about the necessity for radical transformation of higher education.
ווטרס מתארת היסטוריה אחרת מזאת שהיום זוכה להיות ההיסטוריה הרשמית, הן של ה-MOOC והן של התקשוב בחינוך באופן כללי. כדוגמה להעדר הראייה ההיסטורית של המחדשים בחינוך היא מביאה את הראיון שערך מיכאל נואר עם סלמן קהאן לפני כשנה (ראיון שאליו בזמנו התייחסתי). בראיון הזה המשוחחים מתארים תקופה של יותר ממאה שנים כשממה חינוכית, תקופה שבה שום שינוי משמעותי לא התרחש בחינוך, עד אשר קהאן התחיל להפיק את סרטוני הווידאו שלו. ווטרס כותבת:
And from 1892, the story they tell jumps ahead, straight to the invention of the Internet. “The big thing here,” says Noer as the two skip over one hundred-plus years of history, “is what you’ve done” with Khan Academy. “One person with one computer can reach millions.” This revolutionizes lectures, Noer argues; it revolutionizes homework. “Class time is liberated,” adds Khan. This changes everything — Khan Academy changes everything — that has been stagnant and static since the nineteenth century.
מותר, ואפילו מתבקש, לשאול: אפילו אם יש כאן עיוות אדיר של ההיסטוריה של החינוך, "אז מה?", או "מה זה משנה?". ווטרס שואלת את השאלות האלו. כצפוי, היא עונה שחשוב לתת קרדיט למי שמגיע לו, כך שלא נשכח את החלוצים בתחום – גם אם החינוך היום איננו צועד בכיוונים שהם צפו. אבל חשובה יותר מאשר שאלת הקרדיט, היא השאלה של אילו נרטיבים חינוכיים היסטוריה זאת או אחרת משרתת. נרטיב שרואה במורים מחסום, וביזמים הטכנולוגיים מנוף, לשינוי יקדם שינוי שונה מאשר נרטיב שרואה במורים גורם מרכזי באימוץ טכנולוגיות חדשות. נרטיב שגורס שיותר ממאה שנים לא התרחשו שינויים בחינוך יפרש את השימוש בתקשוב אחרת מאשר נרטיב שמזהה שינויים בגישות חינוכיות במהלך הדורות. ווטרס כותבת שאסור להכנע לנרטיב שטוען שהחינוך "שבור" ושאפשר לתקן אותו רק בעזרת "מצילים" מעולם העסקים וההי-טק:
Because there are other stories about the past and the future of education — ones where building human capacity trumps adding tablet capacity; ones where agency matter more than algorithms; ones where innovation comes from students, from professors, from librarians, from researchers; ones where new ideas are not driven by commercialism but by care....
ההצהרה הזאת של ווטרס מעוררת בי התקווה שמה שאני כותב כאן איננה רק נביחה על שיירה שעוברת. הרי כאשר נאחזים בנרטיב שונה מאשר זה הרווח היום בתקשוב החינוכי שומרים גם על האפשרות שעתיד התקשוב החינוכי יכול להיות אחר.

תוויות: , ,

יום שבת, 4 במאי 2013 

משום מה, זה איננו מפתיע

כאשר ההיסטוריה של הלמידה המקוונת תיכתב בוודאי יתנהל ויכוח בין ההיסטוריונים שכותבים אותה. יהיו כאלה שיטענו שהגורם המרכזי בפיתוח הקורסים האלה ופריחתם היו אנשי חינוך שראו באינטרנט אמצעי למינוף הלמידה ומציאת אמצעים ליצירת חוויה לימודית שונה מהמקובל. לעומתם, אחרים יטענו שקשיים כלכליים של מוסדות להשכלה הגבוהה דרבנו את אנשי המנהל לעודד קורסים כאלה כדרך לצמצם הוצאות כספיות. במשך העשור ויותר שבו אני קשור לנסיונות לבנות קורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה ראיתי את התרומות של שתי הגישות האלו. לפעמים הם פעלו בשיתוף פעולה, ולפעמים זו נגד זו.

בתיאור די גס אפשר להגיד שאלה שדגלו בתפיסה חינוכית אחרת מהמקובל הפגינו אדישות כלפי שאלות תקציביות. היה להם ברור שחינוך איננו אמור להיות מרכז רווח, אלא שחינוך מיטבי מצריך השקעה כספית גדולה. מצד שני, אנשי המנהל לא התנגדו לנסיונות חינוכיים חדשים, אבל בעיניהם הכדאיות של קורסים מקוונים היתה בסיכוי לחסוך כסף. עוד לפני עידן ה-MOOC, למשל, אלה שאלו למה בכל מכללה מלמדים את אותם הקורסים, כאשר קורס אחד גדול שמועבר בצורה מקוונת היה חוסך כסף, הן במשכורות והן בחומרי למידה. (בנוסף, סטודנטים גם הביעו את רצונם לחסוך בנסיעות היקרות למוסדותיהם.)

היום כמעט בכל המוסדות קורסים מקוונים הם חלק מהתפריט המוצע. עם זאת, הקורסים האלה דומים יותר לקורסים בהתכתבות מאשר למשהו שמציע חוויה לימודית ייחודית. בנוסף, ההנהלות גילו שגם אם הקורסים האלה מביאים לחסכון, בנייתם יקרה, כך שלא בטוח שההשקעה הראשונית, והמאמץ, כדאיים. נכון להיום נדמה לי שזה המצב בנוגע לקורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה – הם חלק אינטגראלי מהמוסדות האלה, אבל אי אפשר לצפות שהם יהוו מקור לחידושים לימודיים. ולאור המציאות המתמשכת הזאת, לא ברור אם יש בכלל טעם לעסוק בשאלה מה משפיע יותר על התפתחות קורסים מקוונים. אבל לפני זמן קצר גוף קנדי שעוסק בלמידה מרחוק, Contact North, עורר את הנושא מחדש (לפחות עבורי) כאשר הוא פרסם סקירה על מחקרים שבחנו אם וכיצד הלמידה המקוונת תורמת לחסכון כספי. הסקירה בוחנת כ-20 מחקרים, חלקם חדשים, וחלקם מלפני עשור ויותר (ממש היסטוריה עתיקה במונחים של האינטרנט בחינוך).

כבר במבוא של הסקירה (שהיא 14 עמודים בסך הכל) מחברי הסקירה מתייחסים למתח בין שני הגורמים המשפיעים על קורסים מקוונים:
Any consideration of cost-effectiveness or savings inevitability links back to concerns for quality as the development and delivery of well designed online learning can involve considerable investment. Cost implications are more likely to be linked to increased productivity than direct savings.
ואולי הדבר המעניין ביותר בסקירה הוא שהמתח הזה בא לביטוי פחות או יותר בכל המחקרים שנסקרו. במילים אחרות, אפשר להגיד שעל אף העובדה שבמשך העשור האחרון מוסדות להשכלה גבוהה אימצו קורסים מקוונים בצורה די מאסיבית, עדיין רחוק מלהיות ברור אם הקורסים האלה משיגים את המטרות שמציבים להם. יתרה מזאת, עדיין אין תמימות דעים בנוגע למטרות האלו. יש עדיין מי שמקווה שהקורסים יקדמו למידה אחרת, ומי שמקווה שהם בסך הכל יחסכו כסף. המסקנה שכותבי הסקירה מביאים בסוף איננה מפתיעה:
The consensus seems to be that no amount of research will ever result in a ‘yes’ or ‘no’ answer to the question of whether or not online learning saves money while maintaining quality.
למען האמת, זאת מסקנה מאד הגיונית. כאשר אין הסכמה בנוגע למטרות, גם קשה מאד להגיע להסכמה בנוגע להשגת המטרות הלא ברורות האלו.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates